כולנו יודעים שללמוד זה הדבר הכי חשוב הן להווה והן לעתיד שלנו. אבל עם זאת- לא כולנו אוהבים ללמוד, למה?
ישנם הרואים דף גמרא ואימה נכנסת בהם, מאידך ישנם שלימודים בשבילם הוא כטיול מענג, ומבחן, כהרפתקה נפלאה.. אנו מסוגלים לבהות ולהשתומם מהתמדתם ועמלם בלימודים, לראותם ספק בהשתוממות ספק בקנאה, הנה הם בני גילנו העשויים מאותו חומר אנושי והם פשוט אוהבים את הלימודים..
האמת, זה די מתסכל לראות את חברך מאותו ספסל לימודים מביט על דף הגמרא בהשתוקקות כשכולו אושר ושימחה ואתה מתאמץ ובאמת מתאמץ ופשוט לך זה לא יוצא..
מהי באמת הסיבה?
אספר לך סיפור
כשהייתי צעיר לימים, הלכתי בחג הפסח עם אבי זצ"ל ועם עוד כמה ראשי ישיבות לאחל "חג שמח" לכמה מגדולי הדור. נכנסנו אל ביתו של מרן הסטפיילר זצוק"ל בעל ה"קהילות יעקב". ישב הוא בחדרו הקטן, על מדפים פשוטים היו מסודרים מאות ספרים אשר את חלקם הוא חיבר. על כסא ושולחן פשוטים ודלים עיין בגמרא בגודל בינוני, עם אצבעו דילג בין הגמרא לרש"י. נכנסנו כעשרה אנשים אל חדרו הקטן ונעמדנו בסמוך אליו, המתנו שהצדיק ירים את ראשו מהגמרא ויאחל לנו "גוט מועד", איש לא העז להפריע את ר' יעקב מלימודו.
עמדנו שם והתמתנו דקות ארוכות והצדיק המשיך לעיין באותיות הקטנות של רש"י. אני השתוממתי, הרי תמיד שנכנסו אליו התבקשנו לכתוב בכתב גדול מפני שהצדיק אינו רואה טוב והנה הוא מעיין באותיות רש"י הקטנות ועוד מתוך גמרא קטנה יחסית. הבנתי מה זאת אהבת התורה! וראיתי בספר "הנהגות רבנו" שאומר מרן כי בעת כאבי עיניים יש להרפותן מעט, והעיד על עצמו שלפעמים הוא כבר אינו רואה את צורת האות, עד שהוא נותן להן מנוחה ומעט אוויר, ואז זה עובר..
לאחר כעשר דקות כשראינו שהצדיק נמצא בתוך עולמו וכלל לא שם לב להגעתנו, פנה אליו אחד מהנוכחים ואמר בקול "גוט מועד".. אבל מרן לא הניד עפעף כולו היה מרוכז בלימודו. אדם נוסף קרא בקול גדול יותר "גוט מועד" ואין עונה!
אני זוכר שהבטתי מקרוב בעיניו הקדושות כי השתוממתי איך ייתכן שעשרה אנשים ייכנסו לחדר כה קטן ויקראו לו בקול והוא פשוט לא ישים לב כמי שהוא בעולמות אחרים לגמרי. ואז ניגש אחד הנוכחים ופשוט צעק "גוט מועד" או אז הרים מרן הסטפיילר את עיניו הקדושות כמעט בבהלה כמי ששואל את עצמו מהיכן "נחתו" כאן כולם??
מעשה זה נחקק במוחי. מאז ניסתי מאז כמה פעמים ללמוד בחשק כה גדול ובמרץ כה רב עד כדי שלא אשים לב מי נכנס ומי יוצא מהחדר ופשוט זה לא עלה בידי. תמיד יש את ההילה הזאת הרואה הכל בעת הלימוד, מי הלך מי בא מה רצה ואף מה רמז..
יום אחד הצלחתי!
זה היה בבית החולים "בלינסון", נשארתי שם כל הלילה כדי לשמור על קרוב משפחה, עברתי במחלקה וראיתי כל כך הרבה אנשים אומללים ומסכנים, זעקות סבל וכאב נשמעו מפה ומשם, המראות והקולות סימרו את בשרי והחלטתי שאני מתנתק מהעולם ויושב ולומד רק לרפואתם, אם לא אני אז מי להם? אולי רק לצורך זה הגעתי לכאן? מיד פתחתי את הגמרא הקטנה ולמדתי לאור פנס קטן.
באותם רגעים לא ראיתי דבר, לא שמעתי מאום, לא שמתי לב בזמן העובר ולא האמנתי שצבע הבוקר הפציע, חשבתי רק על החולים המתייסרים והזועקים לעזרה. או אז הבנתי: כדי ליהנות מהתורה ולהיות שקוע בתוכה צריך להבין בראש ובראשונה שאתה מנהל המחלקה..
העולם הוא בית חולים גדול וסגור, מיליוני חולים, אלו בגופם, אלו בנפשם, אלו בנשמתם. התרופה האמיתית לכולם מונחת אך ורק בתורה, אין לנו תרופה אחרת. כשאתה יושב ולומד תורה בראש ובראשונה עליך לדעת שאתה הוא המחזיק את העולם כולו, את הבריאים, את החולים ואת המתייסרים.
אם נתבונן ונשאל את עצמנו מה ההבדל בינינו לבין המתמידים? למה אלו חיים רק כדי ללמוד תורה ולמה אנו, כאשר מבקשים מאיתנו לפתוח גמרא, פעמים שנעדיף לעבוד בפרך, בבניין, בכל עבודה בשדה ופתאום ניזכר שעלינו להציל את העולם בחסד ומצוות שהם מחוץ לשיעור, הכל, רק לא לפתוח דף גמרא, וכי הם שונים מאיתנו?
